מאז ומעולם, רציתי בכל מאודי להיות רזה או, לפחות לא שמנה, כל הדיאטות שבהן התחלתי העירו את החלום משנתו והעבירו בי משב רוח מרענן וכוחות מחודשים לקראת אותו החלום.
ובכל דיאטה בה נכשלתי, חזרתי לחור השחור שלי, לדיכאון, לרגשי האשם, קראתי "הצילו", אך לא היה מי שיציל אותי מעצמי. והחלום חזר למגירת החלומות.
העברתי את רוב שנותיי כשמנה כמו Dead Man Walking , זרמתי עם החיים, כי לא הייתה ברירה, לא ידעתי מספיק ליהנות מן הדברים הקטנים, היום יומיים, הייתי כולי עטופה ברחמים עצמיים, לא מצאתי את הכוחות לעשות שינוי בחיי, לקחתי קשה מדי את חיי השמנים, מדיאטות לאוכל וחוזר חלילה, לא ממש רציתי להמשיך ולחיות עוד כשמנה, השומן הביס אותי ואני נכנעתי לעצמי.
אולי זה נשמע לכם קצת מוגזם, אך זו הייתה המציאות של חיי. העבר היה אפור, ההווה והעתיד היו צבועים שחור, בלי ענן אחד ברקיע, נראה היה לי כי השמש זורחת על כולם אך, לא עליי.
ניסיתי, באמת שניסיתי, ומה לא ניסיתי, לסגור את הפה, לבלוע כדורים שגורמים לתחושת שובע, תיונים משלשלים, כי חשבתי שכמה שיצא יותר ככה ארזה מהר, אבקות, תפריטי דיאטה מגוונים, בקיצור, באמת שניסיתי.
היום, בדיעבד, אני חושבת על זה ומגיעה למסקנה, שאם הייתי גם טורחת להתמיד, ודאי הייתי מצליחה לרזות ואולי אף להישאר נטולת שומן, אך, הבעיה הייתה נעוצה בחוסר סבלנות, התחלתי בדיאטות וכעבור מס' ימים, לאחר שראיתי שירידה במשקל אין, ויתרתי וחזרתי למקום המוכר והבטוח שלי, האוכל.
לבסוף, לא הרמתי ידיים, והחלטתי לשנות, ממש לשנות את החשיבה וההתנהלות סביב האוכל, וניצחתי, השלתי ממשקלי כ- 30 ק"ג ולא החזרתי אותם יותר.
אני גאה בעצמי והסובבים אותי גאים בי, כי אם לחיות, אני מעדיפה לחיות כאדם לא שמן.
הכותבת היא סיגל דביר, מנהלת בלוג מצליח על שמנה לשעבר אשר מספרת את סיפורה האישי כשמנה, משתפת את רגשותיה, תחושותיה וכאביה כבחורה עבת בשר ובנוסף מחלקת עיצות אישיות להצלחה.www.seesigal.com
